במקרים שבהם האשה מתנהגת בחוסר צניעות או שאינה שומרת מצוות רשאי הבעל לגרשה בעל כרחה, וטעם הדבר הוא שעניינים אלו הם מהותיים ועקרוניים בקשר בן בני הזוג והפרת עניינים אלו שומטת את הבסיס לחיי הנישואין. על פרטי הלכה זו נדון בשאלות שלפנינו
במקרים שבהם האשה מתנהגת בחוסר צניעות או שאינה שומרת מצוות רשאי הבעל לגרשה בעל כרחה. על פרטי הלכה זו נדון בשאלות שלפנינו.
סי' קטו
עוברת על דת משה
1. האם אשה יכולה לתבוע גט כשטוענת שהבעל מכשיל אותה באיסורים?
2. האם יכול לגרש את אשתו בע"כ כשאינה שומרת תורה ומצוות?
3. האם נחשבת עוברת על דת משה כשהכשילה את בעלה: א. באיסור דרבנן? ב. בעירוב ובדיקת חמץ? ג. באיסור הרחקות?
4. מה הדין כשהאשה מודה ששימשתו נידה אבל טוענת שהיה בהסכמתו?
5. האם עוברת עד"מ צריכה התראה: א. להפסיד כתובתה? ב. כדי שיוכל לגרשה בע"כ?
6. האם לחכם יש נאמנות לסתור את דבריה לגבי הכתובה? ולגבי שיוכל הבעל לגרשה בע"כ?
7. מה הדין כשאין עדים שהכשילה את בעלה והאשה מודה ? והאם יכולה אח"כ לומר "משטה הייתי בך"?
8. מה הדין כשיש עדים שמעידים שהחכם לא התיר לה אבל אין עדים על כך שהאכילה את בעלה?
9. מה הדין כשנתנה אמתלא מדוע לבשה בגדי נידות?
10. האם אשה שהתפקרה הפסידה כתובתה?
עוברת על דת יהודית
11. באיזה אופן עוברת על ד"י מפסידה את כתובתה? ובאיזה אופן יכול לגרשה בע"כ?
12. האם חייב להוציא את אשתו שעוברת עד"י? והאם יש בכך מצווה?
13. האם אשה שמקללת את אבי בעלה נחשבת לעעד"י?
14. האם בהתראה צריך לומר לאשה שאם תעבור תפסיד כתובתה? והאם צריך שההתראה תהיה בשעת מעשה העבירה?
15. לגבי איזה עניין א"צ התראה?
16. מה הדין הכתובה באופן שלאחר שעעד"י חזרה בתשובה?
17. האם אשה שהוציאה לעז על בעלה נחשבת לעע"ד?
18. האם כשנתייחדה פ"א (לאחר התראה) נחשבת לעעד"י?
19. האם כשזינתה בעודה פנויה ואח"כ נודע לבעל על כך מפסידה את הכתובה והתוספת?
אומרת שזינתה
20. האם כשאומרת שזינתה צריך לחוש לדבריה ולהחמיר לגרשה גם כשהבעל אינו מאמין לה?
21. האם נאמנת לומר שעברה על דת משה ושמשתו כשהייתה נידה?
22. האם אשתו של מוכה שחין (שהאשה יכולה לתבוע גט) נאמנת לומר שזינתה תחתיו?
23. מה הדין כשאומרת שזינתה ואומרת שאינה יודעת עם מי? ומדוע?
24. מה הדין כשאומרת שזינתה ויש "רגלים לדבר"? וכשיש גם "טעמא להיתירא"?
25. האם נאמנת לומר שזינתה כשיש "רגלים לדבר" ולפני כן הייתה קטטה ביניהם?
26. מה הדין כשע"א אומר שזינתה והאשה שותקת? וכשהעד מעיד שהבעל יודע על כך שזינתה והבעל שותק?
27. מה הדין כשהתברר שאשת כהן זינתה קודם הנישואין והאשה טוענת שזינתה עם פסול ולכן אסורה לבעלה?
28. האם יחוד נחשב ל"רגלים לדבר" שזינתה?
29. האם הודאת הנואף נחשבת "רגלים לדבר"? האם וידוי האשה כשהייתה חולה נחשב ל"רגלים לדבר"?
30. מה הדין כשהאשה אומרת שזינתה ומוסיפה שאינה רוצה להתגרש?
31. האם כשהבעל אמר שמאמין לה שזינתה ולא ידע את ההשלכות לכך יכול אח"כ לחזור בו ולומר שאינו מאמין לה?
32. האם נאמנת לתת לדבריה אמתלא לאחר זמן לגבי הגירושין? ולגבי הכתובה?
33. באיזו טענה יכולה לחזור בה מדבריה הראשונים כשנותנת אמתלא?
34. מה הדין כשע"א מעיד על דבר כיעור ונאמן עליו כתרי?
35. מה הדין כשיש "עדות מיוחדת" שזינתה?
36. מה הדין כשהעיד ע"א שזינתה והאשה הכחישה אותו ואח"כ העיד עוד עד כדברי הראשון?
37. מה הדין כשהודתה לפני אחד שנטמאת ובא לבי"ד להעיד וגם הנחשד מעיד שנטמאה ואין "רגלים לדבר"?
38. מה הדין כשהודתה לפני אחד או שנים שנטמאת ואח"כ חזרה בה?
39. מה הדין כשאמרה שזינתה והבעל גרשה: א. ואח"כ החזירה?
ב. לאחר הגירושין חזרה בה ולאחר מכן החזירה?
40. האם בי"ד מחייבים את הבעל לגרשה כשמעיד שראה שזינתה?
41. מה הדין כשגוי מעיד שזינתה והבעל טוען שמאמין לו? מה הדין שהעד נאמן עליו כתרי רק לגבי עדות זו?
42. מה הדין כשע"א שנאמן עליו כתרי מעיד שזינתה אשתו והאשה מכחישה?
43. האם במקרה שהשביע את האשה שלא תדבר עם פלוני ועברה על השבועה והבעל ג"כ נשבע ואינו מקיים יכול לגרשה בע"כ? ומדוע?
עוברת על דת משה
1. הח"מ והב"ש (ס"ק א) כתבו שאם הבעל מכשיל את אשתו באיסורים יכולה לתבוע גט.
2. הב"ש (ס"ק א) כתב שאם אשתו אינה שומרת תורה ומצוות אין הבעל יכול לגרשה בע"כ כל עוד לא מכשילה אותו.
3. א. הח"מ והב"ש (ס"ק ב) הביא שהמ"מ כתב שגם אם הכשילה אותו באיסורי דרבנן נחשבת לעעד"מ.
הפת"ש (ס"ק ה) הביא שהברית אברהם דייק בדעת המחבר שבאיסור דרבנן אינה מפסידה את כתובתה.
ב. הח"מ (שם) כתב שיש להסתפק אם הכשילה אותו בבדיקת חמץ ועירוב אם נחשבת לעעד"מ.
ג. הב"ש (שם) כתב שאם הכשילה אותו באישורים שאינם איסורי אכילה (או הנאות הגוף) אינה עעד"מ ולכן אם הכשילה אותו באיסור הרחקות אינה עעד"מ.
4. הפת"ש (ס"ק ג) הביא שכאשר האשה מודה ששימשתו נידה אלא שטוענת שנעשה בהסכמתו הפנ"מ כתב שיכולה להשביעו שלא היה בהסכמתו ולאחר שנשבע תצא בלי כתובה, ובמהר"י הלוי כתב שאינה נאמנת כלל. וכתב הפת"ש שיתכן שאין מח' שבאופן שאין עדים ששמשתו נידה ואנו יודעים רק ע"י הודאתה נאמנת לומר שהיה בהסכמתו ויכולה להשביעו (ובנוב"י כתב שבכה"ג היא נשבעת ונוטלת את הכתובה אם מגרשה) , וכשיש עדים ששמשתו נידה אינה נאמנת לומר שהיה בהסכמתו.
בסוף הפת"ש הביא שהרדב"ז כתב בשם תש' הרמב"ם שאפילו אם הבעל ידע ששימשתו נידה אין לה כתובה כדי שלא יהיה חוטא נשכר! ולפי"ז בכל זוג שאינם שומרי תורה וטהרת הבית אין לאשה כתובה! אולם לפי האחרונים לעיל מוכח שדווקא כשהבעל לא ידע שהכשילה אותו מפסידה את הכתובה.
5. א,ב. הפת"ש (שם) הביא שהנוב"י כתב שלעניין לגרשה בע"כ אין צריך התראה מפני שלא תיקן ר"ג שלא לגרש נשים רשעות בע"כ.
לגבי הכתובה הלכה כרוב הראשונים (ודלא כרש"י) שגם בעעד"מ אם לא היתרה בה לא הפסידה כתובתה.
6. המחבר בסעיף א כתב שדווקא לשני עדים יש נאמנות לסתור את דברי האשה ולהפסידה את כתובתה.
הח"מ (ס"ק ד) הקשה סתירה בדברי הרא"ש אם החכם נאמן, ויישב שכאשר תלתה בחכם ואמר שהוא תיקן לה נאמן לסתור דבריה ולהפסידה כתובתה, אבל כשלא תלתה בו אינו נאמן. ותמה על המחבר שכתב שאף כשתלתה בחכם אינו נאמן.
הב"ש (ס"ק ד) תרץ את הסתירה ברא"ש באופן אחר וכתב שלעניין איסורים נאמן מי שהאשה תלתה בו אבל לעניין ממונות אינו נאמן ולכן פסק המחבר שאינו נאמן להפסידה כתובתה אבל בעלה יהיה חייב לגרשה, וכן פסק בבאר היטב.
7. הבאר היטב כתב שאם האשה מודה מפסידה את כתובתה, ואע"פ שאין אדם משים את עצמו רשע לעניין ממון אדם נאמן.
ובפת"ש (ס"ק ד) כתב שאינה יכולה לומר אח"כ משטה הייתי בך.
8. הח"מ (ס"ק ג) והב"ש (ס"ק ה) כתבו שלמרות שהוכחשה במה שאמרה שתיקנו לה את הכרי עדיין נאמנת לטעון כנגד בעלה שלא האכילה אותו ולכן צריך עדים גם על כך.
הפת"ש (ס"ק ז) הביא שמהר"י הלוי כח"מ והב"ש אולם הב"מ חלק וכתב שלאחר שהוכחה על כך שתיקנו לה את הכרי שוב אינה נאמנת להכחיש את בעלה ולומר שלא האכילתו.
9. הב"ש (ס"ק ו) כתב שבאופנים שמהני אמלתא אינו יכול לגרשה בע"כ ואינו יכול לטעון שמשיאתו שם רע בשכנותיה שיאמרו שבעל נידה, ודלא כלבוש שכתב שיכול לגרשה בע"כ מהטעם הנזכר.
10. הרמ"א בסעיף ג כתב שאשה שנשתמדה וחזרה בה לא הפסידה כתובתה בלי התראה.
הח"מ (ס"ק ח) כתב שברא"ש מפורש שכאשר המירה דתה ברצון הווי כזינתה ונאסרה על בעלה ויכול לגרשה בע"כ והפסידה את כתובתה, ותמה על הרמ"א שלא פסק כן.
הב"ש (ס"ק ח) כתב שנחלקו הראשונים אם המירה ברצון הווי כזינתה, והרמ"א פסק שלא חוששים שזינתה.
עוברת על דת יהודית
11. הרמ"א כתב בסעיף ד שדווקא כשרגילה במעשים שאינם צנועים נחשבת עעד"י.
הח"מ והב"ש (ס"ק יא) הקשו שאין תלוי כלל ברגילות אלא בהתראה, ואם התרה בה הבעל אפילו בפ"א הפסידה ואם לא התרה בה אפילו כשרגילה בכך לא הפסידה!
הפת"ש (ס"ק י) יישב שלעניין הכתובה מודה הרמ"א שתלוי בהתראה אבל לעניין לגרשה בע"כ חידש שאין צריך התראה ואם רגילה במעשים שאינם צנועים יכול לגרשה בע"כ, והוסיף שבשתי פעמים נחשבת רגילה בכך!
12. המחבר כתב בסעיף ד שאין בי"ד כופים לגרש את אשתו שעעד"י , אולם מצווה עליו שיגרשנה.
הח"מ (ס"ק יח) כתב שכך דעת הראב"ד והמרדכי אבל לדעת הר"ן אין אפילו מצווה לגרשה אלא רשות! ורק כשפרוצה ביותר כרוחצת עם בחורים יש מצווה לגרשה. הב"ש (ס"ק יט) חלק וכתב שלכו"ע יש מצווה לגרשה.
הפת"ש (ס"ק יג) הביא שלדעת מהר"י הלוי אם התרה בה ועברה על התראתו בי"ד כופים אותו לגרשה! הב"מ חלק וכתב שאין כופים.
13. המחבר (שם) כתב שאם הייתה מקללת אבי בעלה בפניו היא עעד"י.
הפת"ש (ס"ק י) בשם המהרא"ל מבריסק שדווקא כשמקללת בשם או בכינוי היא עעד"י!
14. הח"מ (ס"ק טז) כתב שא"צ להתרות בשעת המעשה, וצריך לומר לה שאם תעשה כך וכך תפסיד את כתובתה.
הב"ש (ס"ק יז) פסק שא"צ לומר שתפסיד את כתובתה, וכתב הפת"ש (ס"ק יא) שהשבו"י כתב שכך הסכמת האחרונים.
15. הפת"ש (שם) כתב שבמשמשתו נידה א"צ התראה מפני שעבירה זו ידועה לכל, והנוב"י חלק וכתב שצריך להתרות.
הפת"ש (ס"ק יד) הביא שהאחרונים נקטו שלעניין לגרשה בע"כ אם עעד"י אין צריך התראה.
16. הח"מ (ס"ק יח) והב"ש (ס"ק יט) כתבו שאם חזרה בתשובה ורוצה בעלה לקיימה צריך לכתוב לה כתובה חדשה על מנה בלבד (מפני שאת הכתובה הראשונה הפסידה).
17. הפת"ש (ס"ק יז) הביא בשם הנוב"י שאם האשה הוציאה לעז על בעלה אינה נחשבת לעעד"י!
18. הרמ"א בסוף סעיף ד כתב שאשה שרגילה להתייחד עם גויים נקראת עעד"י.
הב"ש (ס"ק כ) כתב שאם התייחדה לאחר התראה אפילו פעם אחת נחשבת עעד"י ורק כשמתייחדת מחמת משא ומתן וכד' אז דווקא כשרגילה להתייחד נחשבת עעד"י.
19. הבאר היטב כתב שאם זינתה בעודה פנויה ואח"כ נודע לבעל על כך מפסידה את הכתובה והתוספת.
אומרת שזינתה
20. הפת"ש (ס"ק כא) הביא שהב"מ כתב שבירו' מבואר שאף אם לא מאמין לאשה צריך לחוש ולגרשה והב"מ כתב שדברי הירו' נדחו מדברי הר"ן בנדרים ואין הבעל צריך כלל לחוש כשאינו מאמינה.
21. הפת"ש (שם) הביא שהפנ"מ כתב שדווקא כשאמרה שזינתה והבעל חייב לגרשה אינה נאמנת מפני שחוששים שנתנה עיניה באחר, אבל כשאמרה לבעלה ששמשתו נידה נאמנת מפני שאינו חייב לגרשה ולכן אם הדבר לא היה אמת לא הייתה אומרת כן.
22. הפת"ש (שם) הביא שהנחלת צבי דן אם אמרה שזינתה תחת בעל שיכולה לכפותו לגט אם נאמנת מפני שבכה"ג אין חשש שנתנה עיניה באחר, ומסיק שתלוי בשני תרוצי הר"ן על המשנה בסוף נדרים.
23. הפת"ש (ס"ק כד) הביא שהברית אברהם דן אם עיקר החשש שרוצה להינשא לאחר או שהחשש שקצה בבעלה ורוצה להיפרד ממנו, והנפ"מ כשאומרת שזינתה ואינה יודעת עם מי שאז אסורה על כו"ע.
24. הרמ"א בסעיף ו כתב שאם יש רגלים לדבר שזינתה נאמנת.
הח"מ (ס"ק כא) כתב (בשם הרא"ש) שאם יש גם טעמא להיתירא שוב אינה נאמנת ומותרת לבעלה.
הב"ש (ס"ק כג) כתב שבנידון זה יש סתירה בין התוס' והתוס' שמתירה לבעלה הוא דעה יחידית ולכן כשיש רגלים לדבר נאמנת בכל אופן. (הפת"ש (ס"ק כז) כתב שגם לב"ש יש נפ"מ שכאשר יש רגלים לדבר ונאסרה אינה יכולה לתת אח"כ אמתלא, אבל כשיש גם טעמא להיתירא נאמנת לתת אח"כ אמתלא.
25. הפת"ש (ס"ק כח) הביא בשם הברית אברהם שכתב שאם הייתה לאשה קטטה גדולה עם בעלה והוציאה עליו שקרים ואח"כ אמרה שזינתה אינה נאמנת אף כשיש רגלים לדבר, אבל אם הייתה לה קטטה רגילה עימו ואח"כ היה רגלים לדבר שזינתה ואמרה שזינתה הווי כטעמא דהיתירא ותלוי במח' הח"מ והב"ש.
26. הב"ש (ס"ק כג) כתב שאם ע"א אמר שזינתה והאשה שתקה הווי שתיקתה כהודאה ואין אומרים שאינה נאמנת מפני שנתנה עיניה באחר, ולדעת המהרש"ל חייב הבעל לגרשה ולדעת הב"י חייב לגרשה רק בידי שמים.
עוד כתב הב"ש (שם) שאם ע"א אומר שזינתה ומוסיף שהבעל בעצמו יודע על כך והבעל שותק הווי שתיקתו כהודאה וצריך לגרשה לצאת ידי שמים.
27. הב"ש (ס"ק כג) דן במקרה שידוע שזינתה לפני הנישואין והיא טוענת שזינתה עם פסול ואסורה לבעלה הכהן אם נאמנת. הפת"ש (ס"ק כו) כתב שודאי אינה נאמנת.
28. הב"ש (ס"ק כג) כתב שאם ראוה שנתייחדה עם אחד והיא טוענת שזינתה עימו נאמנת מפני שייחוד הווי רגלים לדבר.
הפת"ש (סוף ס"ק כו) הביא שהמהר"י באסן כתב שייחוד לא הווי רגלים לדבר.
29. הפת"ש (ס"ק כה) הביא שהחוו"י כתב שאם הנואף התוודה שחטא נחשב לרגלים לדבר ואם האשה אמרה שזינתה נאמנת.
הנוב"י כתב שאשה שהתוודתה לפני מותה שזינתה ואח"כ הבריאה אינה נאמנת לומר שזינתה וחוששים שנתנה עיניה באחר, והחוו"י סבר שנאמנת.
30. הפת"ש (ס"ק כה) הביא שהנוב"י כתב שאינה נאמנת לומר שזינתה אף כשטוענת שאינה רוצה לצאת מבעלה, והברית אברהם הביא שהמהרי"ט כתב שנאמנת.
31. הפת"ש (ס"ק כה) הביא שהחת"ס חידש שאם הבעל אמר שמאמין לאשה ולא ידע שמחמת כך יהיה חייב לגרשה ולאחר שנודעו לו ההשלכות אמר שאינו מאמין לה אינו חייב להוציאה.
32. הרמ"א בסעיף ו כתב שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.
הח"מ (ס"ק כב) דן אם האמתלא מועילה גם לגבי כתובתה או רק לעניין שלא תיאסר על בעלה.
33. הפת"ש (ס"ק כט) הביא שחוט השני כתב שאם אומרת שאמרה שזינתה בגלל שבעלה ציער אותה מועילה האמתלא אבל אם טוענת שאמרה שזינתה מפני שנתנה עיניה באחר אינה נאמנת מפני שאין אדם משים עצמו רשע, ועי"ש שדן בדבריו.
34. הב"ש )ס"ק כב) כתב שאם ע"א מעיד על דבר כיעור ונאמן על הבעל כתרי אינו חייב להוציאה.
35. הפת"ש (ס"ק לג) כתב שבעדות מיוחדת שזינתה נאסרת על בעלה.
36. הפת"ש (ס"ק לג) כתב שאם האשה הכחישה את העד הראשון ואח"כ העיד עוד עד שזינתה אינה נאסרת מפני שע"א בהכחשה לאו כלום הוא והעד הראשון התבטל בהכחשת האשה!
37. הרמ"א בסעיף ו כתב שאם האשה הודתה לאחד שזינתה נצטרף עם הנחשד לאסרה על בעלה.
הח"מ (ס"ק כז) והב"ש (ס"ק כט) דווקא כשיש רגלים לדבר נאמנת לומר לעד שזינתה אבל אם אין רגלים לדבר אינה נאמנת לומר לראשון שזינתה וחוששים שנתנה עיניה באחר.
הפת"ש (ס"ק לד) הביא שרעק"א והב"מ ושו"ע הרב חלקו וכתבו שכאשר הנחשד מודה נאמנת לומר שזינתה אף כשאין רגלים לדבר וכפי משמעות דברי הרמ"א!
(הב"מ כתב שהח"מ והב"ש למדו ברמ"א שיש לנחשד ולעד שהודתה בפניו נאמנות גמורה כשני עדים להוציאה מבעלה ועל זה כתבו שדווקא כשיש רגלים לדבר)
38. הרמ"א (שם) כתב שאם הודתה בפני אחש שזינתה ואח"כ חזרה בה נאמנת, וכתבו הח"מ (ס"ק כז) והב"ש (ס"ק ל) שגם אם בתחילה הודתה בפני שנים שזינתה יכולה אח"כ לחזור בה אלא שלגבי כתובתה אינה נאמנת, ואם הודתה בפני ע"א נאמנת גם לגבי הכתובה.
39. א. הרמ"א (שם) כתב שאם אמרה שזינתה והבעל גרשה אסור להחזירה ואם החזיר יש לחוש.
הפת"ש (ס"ק לו) הביא שהשיבת ציון כתב שלפי התירוץ בר"ן שמעיקר הדין נאמנת לומר שזינתה חייב הבעל לגרשה לאחר שהחזירה, ולפי התירוץ שמעיקר הדין אינה נאמנת לומר שזינתה אינו חייב לגרשה.
ב. הח"מ (ס"ק כח) והב"ש (ס"ק לא) דברי הרמ"א דווקא כשעדיין טוענת שזינתה אבל אם חזרה בה לאחר שגירשה ואמרה שלא זינתה ונתנה אמתלא יכול להחזירה.
40. הפת"ש (ס"ק לז) הביא שברמב"ם מדוייק שכאשר הבעל טוען שראה את אשתו שזינתה אין בי"ד כופים אותו לגרשה, וכן פסק רעק"א.
הברית אברהם כתב שמכיוון ששויא אנפשיא חתיכא דאיסורא בי"ד כופים אותו לגרש.
החת"ס כתב שאע"פ ששויא אנחת"ד א"א לכפות לגרש מחשש לגט מעושה, והוסיף שלדעת הרמב"ם אפילו כשהבעל עומד בדיבורו ואינו חוזר בו אין כופים לגט, ובריטב"א כתוב שבכה"ג כופים.
41. הפת"ש (ס"ק לח) הביא שהמשל"מ כתב שגם בגוי מסל"ת שזינתה אשתו ומאמין לו צריך לגרשה.
רעק"א כתב שהרמ"א כתב בסוף סעיף ז שהעד נחשב מהימן כבי תרי רק כשמאמין לו בכל דבר ולא רק בעדות זו ובגוי לא שייך נאמנות לכל דבר, ולכן לדעת הרמ"א ודאי גוי אינו נאמן.
אולם רעק"א כתב שצריך להחמיר בע"א שנאמן עליו כתרי רק לעדות זו (מובא בפת"ש ס"ק מב)
42. הפת"ש (ס"ק לט) הביא שהמשל"מ כתב שהרשב"א חידש שאם האשה מכחישה את העד שנאמן כבי תרי אין הבעל חייב לגרשה. המשל"מ חלק עליו וכתב שחייב לגרשה, וכן פסק הב"מ.
רעק"א כתב שבעד טומאה אינה נאמנת להכחישו אבל בעד על כיעור וכד' דן שהאשה נאמנת להכחיש.
43. הח"מ (ס"ק לז) כתב שאם השביע את אשתו שלא תדבר עם פלוני ועברה על השבועה יכול הבעל לגרשה בע"כ אע"פ שגם הוא עובר על שבועות מפני שלאחר שהשביע אותה שלא תדבר עימו והלכה ודברה נחשבת ל"מדברת עם כל אדם" ועעד"י!
הב"ש (ס"ק לז) חלק וכתב שאינה מעשית מדברת עם כל אדם בגלל שעברה על שבועת הבעל שלא תדבר עם פלוני.
